הילד שלי, אלימלך רוט, עם תסמונת דאון, הלך אתמול לאיבוד.
בחור בן 24 וחצי שחזר אתמול מהחוגים במינהל.
במקום להגיע הביתה, החליט לעלות על אוטובוס.
אולי היה לו קר?
יש לו בתיק צ'יפ שמשדר לנו איפה הוא.
פתאום הצ'יפ מתחיל לטייל בהר נוף,
עובר רחובות כ"כ מהר,
קלטנו שהוא כנראה על אוטובוס.
איזה מספר? לאן הוא נוסע? מה יהיה?
ממשיכים לעקוב. הוא כנראה על קו 52 של חברת אקסטרה.
ממשיך לכיוון עזרת תורה. התחנה הסופית שלו היא גבעת התחמושת.
עלינו על רכב. התקשרנו במקביל לחברת אקסטרה:
"אולי תודיעו לנהג שיחכה, איך נוכל לאסוף אותו?"
עד שהם ענו לנו, הנציג אמר ביבושת שאי אפשר ליצור קשר עם הנהג.
אנחנו נוסעים לכיוון גבעת התחמושת.
רוחות מטורפות. קר מאוד. מתחיל לרדת גשם…
הגענו למסוף גבעת התחמושת, אבל הצ'יפ ממשיך לשדר שהוא כבר לא שם.
איפה הוא? איך הוא נוסע? לאיזה כיוון???
התחלנו לנסוע ברחובות ירושלים. מה עושים? לאיזה כיוון? אין לנו קצה חוט לאיזה קו עלה…
בעלי בבית אומר תהילים ברצף ואנחנו שועטים ברחובות ירושלים בניסיון לגלות איפה הבחור.
איך הוא נוסע? עם מי?
הלב שלי רועד מפחד… איפה הילד שלי???
פתאום היתה תפנית בעלילה. הוא נכנס לרחוב יפו. אין אפשרות לרכבים להכנס.
רגע, כנראה הוא עלה על הרכבת!
אני מנסה לשחזר את המהלך שלו: כל האנשים ירדו מהאוטובוס בתחנה האחרונה,
מאוד קר,
כולם רצו לרכבת. גם הוא.
איזה נס משמים שהוא עלה על הרכבת לכיוון הדסה עין כרם ולא לנוה יעקב…
תחנות שיורדים ועולים שם רק ערבים….
החלטנו להגיע ישירות להדסה ולחכות לו שם. 25 דקות נסיעה. רחוק ממש!
(מי שמכירה את ירושלים יודעת שהמרחקים כאן גדולים.
תנועה לא פשוטה ביום חורפי כ"כ…)
אני עונה לטלפונים. בתיק של הבן שלי יש פתק עם מספר הטלפון שלי.
אולי מישהו יתקשר שמצא אותו???
מה לעשות שבדיוק עכשיו מתחילים 2 קורסים של ד"ר מאמי,
טיברלי לאימהות אחרי לידה,
והמון רוצות להתקשר, לברר ולהירשם…
לוקחת פרטים ובע"ה אחזור. הראש שלי לא שם.
מי יכול לענות עכשיו על שאלות בנוגע לקורס???
(אז כל מי שהתקשרה אתמול, מתנצלת!)
אבל אני לא יכולה להרשו לעצמי לא לענות,
אולי מישהו ימצא את אלי???
הגענו למושב אורה. פתאום שמנו לב שהשידור של הצ'יפ נפסק בתחנה מרכזית.
הוא לא ממשיך להדסה עין כרם.
הוא ירד מהרכבת? לאן?
ואיזה קור בחוץ…ואיך נמצא אותו בתחנה המרכזית?
(הצ'יפ משדר מיקום משוער, בכלל לא מדויק, ויש שם קניון ענק….)
שעתיים במרדף אחרי הבן האובד…הלב שלי נופל… מה עושים עכשיו? תפילות…
הקב"ה לא עוזב את ילדיו! פתאום טלפון:
"מדברת פקידה מרכבת ישראל,
אני נמצאת בתחנת יצחק נבון בירושלים עם הבן שלך!"
רכבת ישראל! נס שאי אפשר לעלות על הרכבת לתל אביב ללא כרטיס.
כנראה הוא ניסה לעלות ועצרו אותו השומרים שם.
(מה הייתי עושה אילו עלה על הרכבת לתל אביב?)
עכשיו צריך להגיע בקור הזה לתחנת יצחק נבון.
לא יכולה להיכנס לשם עם רכב. רק רכבת קלה….
הבן שלי, שעזר לי במרדף, יורד ומחכה לרכבת. 12 דקות. בדיוק חלפה לה אחת.
לוקח לו חצי שעה.
אני מחכה איפשהו בכביש צדדי.
בסוף הוא מבשר לעולם שאלי ב"ה איתו. איך הוא יחבור אלי?
רכבת בדיוק הרגע נסעה, אוטובוסים בדיוק חלפו על פניו, קור אימים וגשם זלעפות…
משב רוח חזק העיף את 2 הכיפות.
הבן שלי עשה חישוב: או שלי, או שלו.
רץ אחרי הכיפה שלו. הכיפה של אלי אבדה ברוחות…
נקצר. בסוף בסוף שניהם נכנסו לרכב בלי נשימה.
הגענו הביתה אחרי מסע מטורף של שעות בכבישי ירושלים…
רק הכנסתי ילד קפוא ורטוב להתקלח. אכל קצת, והלך לישון.
נזיפה? איך בדיוק???
כולנו פה צריכים להתאושש.
עונש?
גם לו ה'טיול הזה' היה קשה וטראומתי.
בבוקר, לפני שיצא, הגיעה 'הנזיפה בת דקה'.
היישרתי אליו מבט:
שלב 1 – נזיפה על ההתנהגות:
"אלי, מאוד מאוד כעסתי עליך אתמול שעלית על אוטובוס ללא רשות. מאוד דאגתי לך…"
הבן שלי הסתכל עלי. רגע של מעבר.
שלב 3 – אישור חיובי מחודש בערכו של הילד:
"אתה בחור כ"כ חכם ונבון. אתה יודע שאמא אוהבת אותך!"
שלב 4 – מבחן קצר בנוגע לחוקים:
"מותר לעלות על אוטובוס לבד בלי לומר לאמא?"
אלי רק לחש:
"אסור"
חיבקתי חזק את הבחור שלי,
את הנער שלי,
את הילד שלי,
את התינוק שלי…
רגע, רונית, הבטחת הדרכה לילדים גדולים, גם למתבגרים!
מה יהיה?
יודעת, סליחה, זה יבוא.
אבל זה מה שהצלחתי לכתוב היום.
לשתף.
מקווה שנלמד גם מהסיפור הזה.