די, תפסיקו לריב!

2 בנות.
אחת בת שנה וחצי. אחת בת שלוש. יודעות לריב……

3 ילדים.
הוא תמיד מעצבן אותה. היא מקניטה אותו. השלישי מרביץ. יודעים לריב?

4 בנים.
תמיד מתווכחים איפה ישבו בסוכה. אח"כ על מקום השינה. מי לימד אותם לריב……..?

מה עושים?
איך מתמודדים?
איך אפשר ליצור בבית אוירה כפית, אוהבת, נעימה?

אז תמיד, אבל תמיד,
בכל מריבה שלהם חשוב לזכור:

אנחנו לא תמיד באמת יודעים מי התחיל.
אנחנו לא באמת יודעים מי העליב את מי.
אנחנו לא באמת יודעים על מה זה יושב……

אז אולי אתמול יוסי כעס על פנינה שדיברה הרבה בארוחת הערב ולא הספיקו להתייחס אליו?
אז אולי מוישי מקנא בדוד שהוא תמיד מצליח במבחן?
אז אולי אסתי רוצה מאוד את הלורדים שיש לנחמי?
ואז מתחילה מריבה.

בכלל העליתם בדעתכם שיוסי עוד כועס על פנינה מאתמול וזה יושב לו על הלב ולכן הרביץ עכשיו?
בכלל חשבתם שמוישי כ"כ מקנא ובגלל זה לקח לדוד את המקום?

מה, אנחנו נביאים?
לא.

צריך לדעת שלכל ילד שלנו יש 'בטן מליאה' על משהו/מישהו.

גם לנו.
אנחנו לא כועסים על השכנה ששכחה לתת לנו מתנה לבר מצוה? על השכן שעקף אותנו בתור לקופה?

כל הדברים האלו,
שיושבים לילדים שלנו בתוך הלב הקטן שלהם,
נכנסים לתמונה בשעת מריבה.
לא תמיד מודעים להם.

אנחנו מתערבים במה שאנחנו רואים עכשיו.
אנחנו לא תופשים את ההקשר הגדול!

וחוץ מזה,
אנחנו לא תמיד יודעים מי אשם
אנחנו לא באמת יודעים מי העליב את מי,
אנחנו לא תמיד יודעים מי התחיל,
ו… אנחנו לא ממש פנויים להקשיב……

אז כמה הצעות להתמודד עם הבעיה:

• לא להיבהל כאשר מתחילה מריבה. זה לא כישלון חינוכי שלכם. נקודה.
• קבלו את הרגשות הקשים, את הקנאה, את האכזבות, את הטרוניות.
• כל עוד הריב לא חורג לפסים אלימים פיזית ומילולית, כדאי לא להתערב כלל.

אתם שומעים את הילדים רבים בחדר הילדים. משהו נופל. חבטה. הכיסא על הרצפה. מישהו בוכה.
לא סתם בוכה. יללות……

הדחף הראשון שלנו:
לרוץ לשם,
לסדר עניינים,
להפריד בין הניצים,
להשיב את השלום על כנו.
אז תתאפקו בבקשה.

אפשר להשליך לחלל האוויר משפט כמו:
"אני נמצאת במטבח. אם מישהו צריך אותי אפשר להגיע"
"אני יושב בסלון. מי שצריך עזרה יכול להגיע לכאן"

תשתדלו לא להתערב.
תשתדלו לא לשפוט
תשתדלו לא להכריע מי צודק.
תשתדלו לא להגן על צד אחד למרות שהוא הקטן.

מריבות בין הילדים זו דרך לזכות בתשומת לב שלנו. לפעמים כשאנחנו לא נמצאים, הפלא ופלא, הם לומדים להסתדר!
התערבות יכולה להגביר את הקנאה ביניהם.
התערבות תמיד לטובת הקטן/החלש מגבירה את נטייתו להיחשב תינוק, תלוי בנו….

אל תשפטו ותנסו לקבוע
מי התחיל.
מי צודק.
מי טעה.
מי ישלם את המחיר.

נכון שאנחנו רוצים שקט תעשייתי.
זאת לא הדרך.

התערבות שלנו במריבות שלהם,
לא יפחית אותם,
לא ימתן אותם,
לא ילמד אותם לוותר,
לא ייתן להם להתמודד.

אז למה שלא תתנו להם אפשרות ללמוד?
למה שלא תסמכו עליהם שהם יצליחו להסתדר?
למה שלא תשדרו להם שאתם סומכים עליהם?

הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה להפסיק אלימות. הן פיזית והן מילולית. במקום שיש הבדלי כוח ניכרים אין לתת לאחד לגרום נזק לשני.

הפרידו בין הניצים בלי לפסוק ולהכריע.
"לא חשוב מי התחיל, אצלנו במשפחה לא מרביצים!"

עודדו עכשיו בחגים כל התנהגות יפה ומכבדת בניהם:
בקשו מכל בני המשפחה שכולם יכתבו לכולם ברכות ואיחולים לשנה החדשה, שימו בקופסא והקדישו זמן לקריאת הברכות.
כל אחד צריך לחשוב על דבר אחד טוב שהוא יעשה בראש השנה עם אחד האחים.
קנו קישוטים לסוכה ועודדו אותם לשבת יחד, לצבוע, לתלות…..
הכינו יחד תוכנית לחול המועד.
נסו לעודד את הגדולים לקחת את הקטנים לשמחות של בית השואבה……

כאן באמת תוכלו ללמד אותם לאהוב אחד את השני, לדאוג אחד לשני.
אולי נהיה עכשיו יותר פנויים ונוכל להקדיש לכך יותר מאמץ אם נתכונן כראוי.

וגם אם הם
יריבו,
ידחפו,
יצעקו,
ישתוללו…..

אל תביטו בהם במבט מאוכזב ותתייחסו אליהם בכעס.
אולי במקום זה תגידו:
"אם אתם רוצים לריב ליד שולחן החג, כל אחד ילך כמה דקות לחדר שלו להירגע"
"אם אתן לא מפסיקות להתווכח, נצטרך לקחת מפה את חפץ המריבה ואף אחת לא תקבל"
"אם אתם מעוניינים לריב אתם יכולים לצאת מהסוכה ולריב בחדר הילדים."

אפשר לתת חיבוק כדי להרגיע…..
אפשר פשוט לשבת לידם בלי מילה……
אפשר לתת טיפול במגע……..

ואחר כך,
אחר כך,
בואו נביט רגע על הילדים היקרים שלנו,

ולמרות שהם באמת יכולים
לכעוס,
לקנא,
לחטוף,
להרביץ,
לצעוק,
לנשוך,
להעליב…..

אבל פתאום,
פתאום אחרי חצי שעה,
פתאום אנחנו יכולים לראות אותם,
משחקים יחד כאילו כלום……

בואו נלמד מהם
לסלוח,
לשכוח,
להתחיל דף חדש!

בהצלחה!