ילד בן שנתיים…

מה יש טעם להגיד לילדים ומה לא.

מה לא כדאי להגיד?
נניח שהוא רוצה את המשחק שאחיו משחק. נניח.
נניח שלא נתתם לו את הממתק שביקש. נניח.
נניח שהוא לא מוצא את המכונית האדומה שלו. נניח.

הוא מתאכזב. אבל מה זה מתאכזב. הוא כועס.
צרחות ויללות עד לב השמים.

בחיים,
אבל בחיים,
אל תגידי משפט כמו:
"די, חיים, תפסיק לבכות, זה לא כ"כ נורא….."

בשבילו זה באמת באמת סוף העולם!
חייבים להבין שבשבילו זה כמו להפסיד מסע מסביב לעולם!

איזה עוד משפטים אין טעם להגיד?
"עכשיו את צריכה לתת ליעל את הבובה כי היא שחקה איתה קודם……"
"בואי נוותר ליעל וניתן לה עכשיו את הבובה….."

אתם לא יכולים לצפות מהם עדיין שתמיד יתחלקו בדברים שלהם. ילדים בני שנתיים עדיין לא מספיק מבינים מהו שיתוף. הם יכולים לציית כי ביקשתם, אבל אי אפשר לצפות שזה יופנם ויקרה כך בפעם הבאה.

"אצלנו בשבת כולם יושבים יפה ליד השולחן ולא קמים"
אתם לא יכולים לצפות מבן השנתיים שיעמוד בכך. הוא באמת לא מסוגל!

"אני לא מרשה לרוץ לכביש. תמיד כשאתה מגיע למדרכה תעצור ותחכה לי. אסור לעבור לבד!"
אתם לא באמת יכולים לסמוך על זה שהוא יעצור.

המוח שלהם עדיין לא מספיק מפותח כדי להבין ולהפנים.
כך ברא אותנו ה' יתברך!
בגיל שנתיים יש לילדים רגשות ברורים של
פחד, שמחה, כעס, אהבה.
עדיין אין רגשות מורכבים יותר.

חשוב לדעת,
ילד בן שנתיים עוד לא מסוגל לתכנן את צעדיו הבאים,
להבין את ההשלכות של המעשים שלו,
להבין מה באמת יקרה אם ירוץ חלילה לכביש……

אי אפשר להגיד לילד בן שנתיים לאחר מעשה, משפט כמו:
"אבל אמרתי לך שאסור לרוץ לכביש!"
המוח שלו עדיין לא בשל כדי לקלוט ולהפנים!

או,
"אל תזרוק את המשחקים מהמרפסת למטה"
למה לא? זה ממש נחמד. ועוד יותר נחמד אם אמא אח"כ הולכת לאסוף אותם……

או,
"תפסיקי לשחק באוכל"
למה? זה נעים, זה מרקם חדש. זה מלכלך………זה כיף!
למעשה, חייבים להרשות להם לשחק באוכל. כך הם לומדים! זה יעבור, אל תדאגו. ברגע שהוא תראה אתכם אוכלים נכון, היא תלמד.

ילדים בני שנתיים לא מסוגלים עדיין לשלוט על הכעס שלהם, על האכזבות שלהם, על הרגשות שלהם.
הם לא מציקים לכם בכוונה.
הם לא מתכננים להציק לכם כדי שתרשו להם בפעם הבאה.
הם עדיין לא מתכננים ולא מבינים מספיק את ההשלכות של המעשים שלהם.

באמת!

הם לא עושים כדי לעצבן.

אם הילד שלכם בן השנה וחצי או השנתיים תמיד מתקרב לדלת הזכוכית של הסלון ודופק עליה עם הכדור.
אין טעם, פשוט אין טעם לומר שוב ושוב:
"אני לא מרשה לדפוק על הדלת"

הסיכוי שהוא יתרגש מזה ויפסיק מיוזמתו שואף לאפס.
מידי כיף לו לדפוק, לעשות רעש, להתנסות…..

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות זה פשוט להרים אותו על הידיים ולקחת אותו משם. שוב ושוב.
מזה הוא ילמד!

ילדים לומדים ממעשים, לא ממילים!

חשוב מאוד להבין את היכולות של הילדים,
ואת הרגשות שלהם.
גם כשהם מתבטאים בזעם, יללות ובכיות.
חשוב מאוד לתת לרגשות האלו 'שם'.
"אני מבינה שעכשיו אתה מאוד כועס כי…….. אבל…(נסו למצוא פתרון)

"אנחנו רואים שאת פוחדת כשבאים האורחים שלנו. זה בסדר. עכשיו תוכלי לשבת עלי קצת……."
אל תבטלו,
אל תכעסו,
אל תצעקו.

אל תצפו לתיכנון, הבנת השלכות לטווח רחוק….
זה יגיע בע"ה.

בינתיים חשוב:
להקשיב להם,
לחכות להם,
להבין את הקושי שלהם,
לומר אותו במילים.
לחבק אותם.
לאפשר להם לבטא רגשות הן ע"י מילים והן בתנועות,

בקיצור:
היו איתם שם……!

בהצלחה רבה!