הוא בן 3 חודשים והוא בוכה….
היא בת 3 והרגע קיבלה מכה…..
הוא בן 5 ויוסי דחף אותו בגן……
היא בת 10 ולא משתפים אותה במשחק…….
הוא בן 15 ולא הצליח במבחן……
היא בת 30 ולא קיבלו אותה לעבודה……
אולי פשוט נקשיב להם?
כל הילדים מדברים. גם אלו שרק לפני כמה שניות נולדו.
התינוק הקטן שלנו מסוגל לתקשר איתנו דרך הבכי שלו.
אם אתם שומעים תינוק שבוכה ומנסים להבין מה בדיוק הוא צריך, ולא מיד דוחפים אוכל,
אתם מקשיבים!
הקשבנו?
הגבנו לפי הצורך?
זאת תחילת יצירת האמון.
אם אתם תלמדו להקשיב, הם ילמדו לדבר…..
חשוב להקשיב לכל מה שעובר עליהם.
נפלתי, נכשלתי, הרביצו לי, לקחו לי…..
המון כאבים פיזיים ונפשיים של ילדינו.
חשוב מאוד לא לבטל ולומר דברים כמו:
"לא קרה כלום"
"זה שום דבר"
"הנה, כבר לא כואב לך"
באמת קרה להם משהו.
תשתתפו!
הרי אנחנו כל כך רוצים שהם ישתפו אותנו במה שעובר עליהם!
איך עושים את זה נכון?
איך באמת מקשיבים?
מתכון להקשבה:
תעצרו.
תסתכלו להם בעיניים.
תקשיבו.
לא לפתור/להציע עצות/להוכיח…..
להגיב בהשתתפות.
אם יש צורך, תבקשו מהם פתרון
ניתן דוגמא:
אם הילדה בת השלוש קיבלה מכה קטנה ומגיעה אליכם בבכי,
אתם בטח מאוד עסוקים בטיפול בילדים, בארוחת ערב, בארגון, בסידור……במה לא……..
חשוב לעצור. דקה.
ליצור קשר עין ולהביט ישירות אל עיניה.
להקשיב באמת בתשומת לב מה קרה לה ומה עבר עליה.
לא להציע פתרונות כמו:
"בואי אתן לך נשיקה"
"ניתן מכה למגרה שבגללה נפלת" ועוד.
להגיב בהשתתפות:
"אוי, זה בטח מאוד כואב! בואי נראה מה קרה לך…."
תסתכלו על המכה/פצע/חבורה בתשומת לב מרבית.
אפשר לבקש ממנה לספר איך זה קרה. (ילדים אוהבים לספר בדיוק ולחוות שוב את החוויה מבחוץ).
איזה כיף לאפשר לה להרגיש שיש כאן מישהו שמבין מה עבר עליה, שמשתתף. ואם זה כבר לא באמת כואב לה, היא קיבלה מספיק תשומת לב כדי להמשיך הלאה.
אפשרתם לה להתגבר!
שאלו אותה:
"אז מה כדאי לעשות עכשיו?" תני לה להציע הצעות לפתרון.
אולי היא תציע פלסטר? אולי נשיקה וחיבוק?
חכו בסבלנות.
רק להקשיב ולהשתתף!
אם היא התגברה וחזרה לשחק, שבחו אותה כמה היא גדולה וגיבורה!
לפעמים מקבלים גם מכות מחברות, מאחים, ממורים ממאורעות החיים…..
אם הם יבואו לספר ולשתף, נהגו באותו אופן.
נגיד שהוא יבוא לספר שיוסי דחף אותו בגן.
תעצרו. הביטו בעיניו.
עכשיו ממש תתאפקו.
בלי עצות/הצעות/פתרונות. ("תרביץ בחזרה", "תגיד לגננת")
פשוט היו שם איתו. נסו להקשיב לקושי.
הגיבו בהשתתפות:
"ואז, מה קרה?…. ונפלת?…..והיה לך כואב?……."
שאלו אותו: "ומה כדאי עכשיו לעשות?"
לפעמים הם אפילו לא יענו.
מה שהם רצו זה שתקשיבו. הפתרון לא ממש מעניין אותם. הוא כבר פנוי להמשיך בענייניו.
אם ילדה בת עשר עולה הביתה ומספרת שהחברות בגינה לא משתפות אותה במשחק.
היו איתה שם.
עצרו. קשר עין. הקשיבו לכל הסיפור. אל תקטעו באמצע. אפשר אח"כ לשאול שאלות, לנסות לברר מה באמת קרה שם, נסו לדבר על רגשות.
"בטח היית מאוד עצובה נכון? מה עוד הרגשת?"
אל תציעו הצעות/פתרונות/עצות.
שאלו אותה: "מה כדאי לעשות עכשיו?"
תתפלאו אבל הרעיונות שלהם יכולים להיות מאוד טובים ויצירתיים…..!
אם הבן שלכם בן ה -15 בא לספר לכם שלא הצליח במבחן, ראו בזה מחמאה שבא לשתף.
דווקא עכשיו נורא מתחשק לנו לחנך וללמד אותו במה טעה ומה כדאי לעשות כדי שלא יכשל שוב.
אם הילד בחר לשתף אותנו בכישלון, בתסכול,
הדבר האחרון שמעניין אותו לשמוע זה את המוסר שלנו!
תעצרו. קשר עין.
תקשיבו באמת.
תבינו אותו.
תכירו בקושי שלו!
תתעניינו בו באמת.
שאלו שאלות שיעזרו לו להסביר לכם מה קרה שם, בשעת המבחן. למה זה היה קשה, מה חש באותו רגע….
הביעו אמפתיה לקושי שחווה.
"נכון, זה באמת מאוד קשה שלא הצלחת במבחן"
הבינו אותו. שאלו אותו אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לו.
לעצור.
קשר עין.
להקשיב.
להבין.
להשתתף.
זה לא כ"כ פשוט. זה דבר שצריך לתרגל.
זה דבר שצריך להתרגל אליו.
זה דבר שחשוב להתרגל אליו.
זה דבר ששווה להתרגל אליו.
זה חוסך בכיות, צעקות, זמן, אנרגיות……
זה מלמד אותם לשתף, להגיע אליכם, לספר……
זה בונה ביניכם אמון.
פשוט להקשיב.
פשוט להקשיב להם.
בהצלחה!