מכירים את הילדים האלה?
תמיד לא טוב להם,
תמיד משהו לא מסתדר.
תמיד קיפחו אותם.
תמיד "זה לא פייר".
תמיד מתמקדים במה שאין
תמיד בסוף הם מוצאים על מה לבכות ולהתלונן……
נסענו כל המשפחה לחופש, היתה אווירה טובה, אוכל בשפע, היינו בים, בבריכה, בג'יפים, איפה לא?
אז למה הוא מתלונן?
אז איך זה שהיא כל הזמן בוכה?
אז צריך להבין שהילדים שלנו כל יום נתקלים בהמון חוויות טובות ומוצלחות,
אבל,
כן, אבל,
לפעמים קורה שמשהו משתבש, לא מצליח……
ככל שהם גדלים ההתמודדויות גדלות.
בגיל 3 היא יכולה לבכות בהיסטריה כי לא קיבלה את החטיף שרצתה,
בגיל 5 היא לא מפסיקה את הסנקציות כי היא נעלבה ממשהו,
בגיל 10 הוא יכול להישבר אם המשחק לא יצא כפי שתיכנן,
בגיל 15 היא יכולה להתרסק אם לא קיבלו אותה ללימודים במקום שרצתה……
אז תשימו לב איך אנחנו מגיבים:
"מה את עושה עסק מהחטיף הזה, הצהוב, גם הכתום מצוין……"
"למה אתה כפוי טובה, כל היום טיילנו והקדשנו לך ובסוף אתה לא יודע להגיד תודה ורק בוכה…."
"רק תגידי סליחה וזה יסתדר"
"אז לא נורא, תתחיל משחק אחר….."
"…חבל על הדמעות….."
רגע.
היינו איתם בקושי?
הבנו?
היתה פה איזושהי אמפתיה?
היתה פה איזושהי אמפתיה?
למה כשאצלינו משהו לא מסתדר,
כשמתברר שהבנק שדד לנו סכום ענק 'בטעות',
כשאין לנו מקום חניה ואנחנו כבר באיחור,
שלא מקבלים את ההצעה שאנחנו הצענו….
למה אז אנחנו צועקים?
למה אנחנו בטוחים שהם
קטנונים,
כפויי טובה,
רגישים מידי,
תמיד מתלוננים
למה?
הסיטואציה שהתרחשה אצלם,
בעיניהם,
היא אותה סיטואציה כמו גניבת הכסף ע"י הבנק אצלינו.
אז לפני שאנחנו מבקרים אותם,
שימו מראה ובדקו איך אנחנו כהורים, מגיבים.
גם אנחנו מאבדים עשתונות?
צועקים?
מתלוננים?
מקטרים???
בואו נגדל ילדים שיודעים להתמודד.
בואו נחסן את הילדים שלנו
זה מצוין שיש קשיים ולא הכל מסתדר,
כך לומדים ומתחסנים.
אז איך עושים את זה?
בואו נמשיך את הדוגמא.
חזרתם מהנופש. 5 ימים של חוויה.
יהודית בת ה-10 בוכה שאין בתחנת הדלק את הטילון שרצתה.
מה לא להגיד:
"את לא זוכרת כמה היה כיף היום? למה את בוכה?
"תמיד את בסוף מתלוננת….."
תמיד בסוף יהודית בוכה…"
"זה רק טילון, נקנה לך טילון אחר העיקר שתהיי מרוצה……"
מה כן?
להבין שבאמת היא נהנתה. היה לה טוב.
אל תצפו עכשיו שהיא תהיה מרוצה או תעריך את החופשה.
עכשיו היא נתקלה בקושי.
באמת קשה לה.
באמת.
לפחות כמו המינוס בבנק.
היא בוכה / צועקת / משתוללת / עושה סנקציות
(מחקו את המיותר – אם יש)
תבינו.
תאמפתו.
כאשר הם נמצאים בתוך סיטואציה מתסכלת,
צריך רק להבין את הקושי.
אם הם מרגישים שהבנו אותם, יש להם יותר כלים להתמודד!
"אנו מבינים שאת מאוד מאוכזבת שאין את הטילון שרצית, את הרי מאוד אוהבת דווקא את זה עם השוקולד…… זה בטח מאוד מכעיס…."
גם לילדה בת שלוש, גם לילד בן שלושה עשרה,
חשוב להגיב באמפתיה. כל אחד לפי רמתו.
הבנו. היתה פה תגובה אמפתית.
אולי הבכי של יהודית דווקא התגבר אבל היא כבר יותר רגועה. מבינה שאנחנו איתה.
עכשיו שאלו אותה: "ומה כדאי לעשות עכשיו?"
אל תספקו פתרונות.
בדיוק זה המקום לתת להם להתמודד ושהם ינסו לחשוב לבד איך יוצאים מהסבך.
ואם אתם תראו דוגמא לילדים שלכם,
איך אתם יוצאים באופטימיות מחוויות מתסכלות,
תראו,
הם ילמדו!
זאת עבודת חיים.
זאת עבודת המידות.
שבחו אותם על כל התקדמות.
אפילו מזערית.
כשתגיעו הביתה,
אחרי שהיא תתקלח,
תהיה רגועה ומוכנה לשינה,
תכנסו לחדר שלה,
תנו חיבוק אוהב,
טיפול במגע,
קצת רפלקסולוגיה,
ואמרו:
"ראינו שהיה לך קשה היום שלא היה בתחנת דלק את הטילון שרצית, אבל בכית רק קצת ומיד התגברת. כל
הכבוד לך!"
יש לכם דוגמאות לתת עכשיו?
עכשיו זה המקום ל'חנך'.
גם אני כעסתי פעם על הרכב שתפס לנו את החניה/ גם לנו היה קשה שלא הספקנו להיכנס לבריכה /
גם אנחנו היינו מתוסכלים כי התנועה היתה קשה ולא הספקנו להגיע לאוטובוס….אבל אז – "
עכשיו ספרו
איך בסוף התגברתם.
איך ויתרתם,
איך הסתדרתם.
לסיכום,
- אל תפחדו מחוויות מתסכלות. זה בדיוק המקום שבו הילדים יתמודדו ויצאו מחוזקים!
- הבינו את הקושי והתסכול בו הם שרויים.
- הגיבו באמפתיה, לא בביקורת והאשמה.
- אף פעם אל תנסו לחנך בסיטואציה. (זה ממילא לא יעזור)
- אל תספקו פתרונות, הניחו להם להתמודד!