בחורף יש רגעים של חוסר אונים.
כמה הם חולים!
 ובכל פעם זה להיות איתם ערים בלילה,
להבהל מנשימות מאומצות, 
לראות את הגרון שלהם נפוח, שוב..
והאוזן, אוי האוזן..
וכשהכל נראה מאחורינו – וירוס!!

כששמעתי על קורס טירבלי הייתי קצת סקפטית,
אבל אפילו כדי להקל עליהם טיפה מהחיידיקים הארורים – נרשמתי.
זה על חשבון הסל הריון שלי והתשלום בכללית היה מהיר, כי הם כבר מכירים אותה.

האמת הייתי לחוצה לפני הקורס: איך אני אבין אותה ואני גרועה בפיסיקה?
אפילו בין ימין לשמאל אני מתבלבלת, אז מה אני אעשה שם ?
למזלי הלחץ הגיע אחרי שכבר נרשמתי, אז יאללה, כבר באתי.

רק ראיתי אותה והקלה שטפה אותי. וואי כמה שהיא חמודה.
מאירת פנים, מדברת בבהירות. מסבירה כל תנועה עד שכולן יודעות בעל פה.

והיא דיברה על הכל. על הגזים והבטן והגרפסים, איך מרדימים אותם 
ואיך מרגיעים כל כאב.
יצאתי משם בראש מורם, פתאום הרגשתי כח.
היה לי כח בידיים. 
הילד חולה – ואני יודעת איך לעזור לו!!!
מי שהיא אמא – בטוח מבינה אותי. נכון?

הניסיון לא איחר לבוא, הילד שלי קם עם שיעול נבחני. 
אפילו לא ידענו מי זה שמשתעל מרוב שזה לא היה הקול הטבעי שלו..
הרמתי אותו והוא היה חנוק לגמרי.
בעלי מיד התחיל להרים טלפונים ולחפש באמצע הלילה אנהלציה דחופה.
ואני – איתו.
קצת שמן, עיסוי ריאות.. והנשימה שקטה.
הסתכלתי על בעלי בנצחון, אפשר לעצור את הבלאגן. 
לילה למחרת זה קרה שוב, עם התינוקת.
הפעם בעלי הביא לי מראש את כל הקרדיט. 

ותוך עשר דקות הכל נרגע.
חזרתי למיטה מסופקת מחד
ומתוסכלת מאידך –
למה גיליתי את רונית
רק אחרי ארבעה ילדים???